צרור המור על התורה
מאשר שמנה לחמו. סמך אשר לגד לפי שהיו אחים ולא רצה להפסיק ולהכניס ביניהם לנפתלי. וכן סמכו לגד לפי שגד מאס בארץ חמדה זבת חלב ודבש ונשאר בארץ טמאה. ואשר אחיו היה להפך שנכנס לארץ טובה ורחבה ושמנה. וזהו מאשר שמנה לחמו מושכת שמן כמעין כאומרו וטובל בשמן רגלו. עד שבסיבת זה יתן מעדני מלך שארצו היתה מגדלת שמנים ומעדנים למלכים בשמן אפרסמון ושמן זית למקדש. וכן אמר זה שמן אנפוקנון שהיו נשי מלכים סכות בו והוא משיר את השער ומעדן את הבשר. ולפי שהיו בני אשר רגילין בשמן היו חכמים הרבה שהשמן מפקח את הלב. ולכך הלך יואב לתקועה שנא' וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ותקועה בנחלת אשר היה ע"כ. ואולי שלזה אמר מאשר שמנה לחמו על התורה שנקראת לחם שנא' לחם אבירים אכל איש וכתיב לכו לחמו בלחמי וגו'. וזהו והוא יתן מעדני מלך דכתיב ומתוקים מדבש ואמרו מאן מלכי רבנן. לפי שהם מאשרים העם ומיישרים אותם. וזהו מאשר שמנה לחמו ואין המ"ם נוספת. ופי' מאשר לעצמו ולזולתו והוא שמח בחלקו. לכן אמר שמנה לחמו והוא יתן לנפשו כל מעדני מלך. כי נפשו שבעה עליו ומסתפק בעצמו כאלו היו לו כל מעדני מלך וזה בסבת התורה. ולכן לא אמר כאן אשר שמנה לחמו כמו שאמר גד גדוד או דן ידין. אלא מאשר לסבה שזכרנו. נראה מכאן כי ברזל ונחושת הוא מברכת אשר. ובלידת אשר כתבתי שזה רמז על שהיו בנותיו נאות וזהו באשרי כי אשרוני בנות וגומר. וזהו שמנה לחמו הנאמר על האשה שנאמר כי אם הלחם אשר הוא אוכל. וכן מצאתי במדרש ברוך מבנים אשר על בנותיו של אשר שהזקנה כבתולה ובתולה אין לה דמים שנאמר ברזל ונחושת מנעליך וגו':